השגות המאמנת על שאלות הרב ברירה – מועד יוני 26

בהצלחה מכל ה-❤️
מאחלים לכם לסיים את המועד הזה כעוברים!
(כל השאלות הן בהתאם לגרסה 1 – דיוני ומהותי)

פרק הדין הדיוני (גרסה 1)

שאלה מס’ 15 (פרק הדין הדיוני) 
בתגרה בין קטינים שהתרחשה בשעה 1:00 לפנות בוקר תקף אור את אבישי בחפץ קהה לעיני חבריו הקטינים סער ופלג. הקצין הממונה על חקירת העבירה מעוניין לחקור את אבישי, סער ופלג באופן מיידי בחשד לביצוע עבירה של תקיפה סתם. 
איזה מבין ההיגדים הבאים אינו נכון?
א. הקצין יוכל לחקור את אבישי אם יגיע ביוזמתו לתת עדות.
ב. הקצין יוכל לחקור את סער, ובלבד שסער ילווה באימו או באביו ובהסכמת ההורה.
ג. הקצין יוכל לחקור את פלג בשעות הלילה, ובלבד שהתייעץ עם חוקר נוער ושוכנע כי פלג עלול לשבש את החקירה אם זו תידחה.
ד. הקצין יוכל לחקור את אבישי בשעות הלילה, ובלבד שהתייעץ עם חוקר נוער ושוכנע כי אבישי עלול לפגוע בעצמו אם תידחה החקירה.

התשובה שקבעה הוועדה הבוחנת: חלופה ב׳.
הסעד המבוקש: קבלת חלופה ג׳ כתשובה נכונה נוספת לצד חלופה ב׳; ולחלופין, פסילת השאלה בשל קיומם של שני היגדים שאינם נכונים.
נימוקי ההשגה:
מבלי לגרוע מנכונותה של חלופה ב׳ כהיגד שאינו נכון, ניתוח הוראות הדין מלמד כי גם חלופה ג׳ היא היגד שאינו נכון בנסיבות השאלה. מאחר שהשאלה ביקשה לסמן היגד אחד שאינו נכון, קיומם של שני היגדים שגויים מונע בחירה בתשובה נכונה יחידה.
סעיף 9ד לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל״א–1971, קובע מגבלות והסדרים מיוחדים לחקירת עד קטין בשעות הלילה. לפי סעיף 9ד(א), שעות הלילה לגבי קטין שטרם מלאו לו 14 שנים הן השעות שבין 20:00 ל־07:00; ולגבי קטין שמלאו לו 14 שנים – השעות שבין 22:00 ל־07:00. מאחר שהחקירה המתוארת בשאלה מבוקשת בשעה 1:00 לפנות בוקר, מדובר בשעות הלילה בכל אחד מסיווגי הגיל.
ככלל, סעיף 9ד(ב) לחוק הנוער אוסר לחקור קטין בשעות הלילה בעבירה שהוא אינו חשוד בביצועה. החריגים המאפשרים חקירת עד קטין בשעות אלה מנויים בסעיף 9ד(ג).
חלופה ג׳ קובעת כי ניתן לחקור את פלג, שהוא עד ראייה לאירוע, בשעות הלילה, ובלבד שהקצין התייעץ עם חוקר נוער ושוכנע כי פלג עלול לשבש את החקירה אם זו תידחה. ואולם, סעיף 9ד(ג)(3)(א) לחוק הנוער מתיר חקירת עד קטין בשעות הלילה, על פי החלטה מנומקת בכתב של הקצין הממונה ולאחר התייעצות עם חוקר נוער, אם שוכנע כי דחיית החקירה עלולה להביא ל:
״שיבוש או סיכול חקירתם או מעצרם של חשודים בעבירה מסוג פשע, או בעבירה מסוג עוון המנויה בחלק א׳ לתוספת, שבקשר אליה הוא נחקר כעד״.
העבירה הנחקרת בשאלה היא תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל״ז–1977. העונש המרבי הקבוע לצדה הוא שנתיים מאסר, ולכן מדובר בעבירה מסוג עוון.
בחינת חלק א׳ לתוספת לחוק הנוער מלמדת כי עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין אינה מנויה בו. העבירה המנויה בתוספת היא תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין, ולא תקיפה סתם לפי סעיף 379.
לפיכך, תקיפה סתם אינה עבירת פשע ואינה עבירת עוון המנויה בחלק א׳ לתוספת. משכך, לא מתקיים התנאי הסטטוטורי המפורש המאפשר לחרוג מאיסור חקירת הלילה בשל חשש לשיבוש החקירה. לכן אין סמכות לחקור את פלג בשעות הלילה בעילה המתוארת בחלופה ג׳, וגם חלופה זו היא היגד שאינו נכון.
מנגד, חלופה ד׳ היא היגד נכון, שכן היא מבוססת על החריג המעוגן בסעיף 9ד(ג)(3)(ד) לחוק הנוער. הוראה זו מאפשרת לחקור עד קטין בשעות הלילה אם דחיית החקירה עלולה להביא לפגיעה בשלומו הגופני או הנפשי. חשש שאבישי יפגע בעצמו נכנס לגדרו של חריג זה.
נוסף על הפגם המהותי בחלופה ג׳, ניסוח גוף השאלה מעורר עמימות באשר למעמד הקטינים. השאלה מציינת כי הקצין מעוניין לחקור את אבישי, סער ופלג ״בחשד לביצוע עבירה של תקיפה סתם״. ניסוח זה עשוי להשתמע כאילו שלושתם נחקרים כחשודים, אף שמנסיבות האירוע ומהחלופות עולה כי אבישי הוא נפגע העבירה וסער ופלג הם עדי ראייה.
הבחנה זו מהותית, שכן חקירת קטין בעבירה שאינו חשוד בביצועה מוסדרת בסעיף 9ד לחוק הנוער, ואילו חקירת קטין חשוד בשעות הלילה מוסדרת בסעיף 9י לחוק. עירוב המונחים מחזק את עמימות השאלה. מכל מקום, גם לפי פרשנות הוועדה, שלפיה סער ופלג נחקרים כעדים, חלופה ג׳ נותרת היגד שאינו נכון.
העמדתן של חלופות ב׳ ו־ג׳ זו לצד זו יצרה אפוא שתי תשובות נכונות לשאלה המבקשת לזהות היגד אחד שאינו נכון: חלופה ב׳ מהטעם שעליו עמד הפתרון הרשמי, וחלופה ג׳ משום שתקיפה סתם אינה עבירת פשע ואינה עבירת עוון המנויה בחלק א׳ לתוספת לחוק הנוער.
לאור האמור, מתבקשת הוועדה הבוחנת לקבל את חלופה ג׳ כתשובה נכונה נוספת לצד חלופה ב׳; ולחלופין, להורות על פסילת השאלה.
שאלה מס’ 29 (פרק הדין הדיוני) 
נועה וירון הם בני זוג יהודים, אזרחי מדינת ישראל, שהתגרשו בבית הדין הרבני לאחר שזה דן בתביעת הגירושין של ירון כלפי נועה. נועה רוצה להגיש נגד ירון תביעה להשבת הוצאות שהוציאה עבור ילדיהם המשותפים לאחר הגירושין, וכן תביעת מזונות של ילדיהם המשותפים שתגיש בשמם.
האם מוסמך בית הדין הרבני כעת, לאחר הגירושין, לדון בתביעות?
א. בית הדין הרבני מוסמך לדון בשתי התביעות.
ב. בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת המזונות, אך אינו מוסמך לדון בתביעת ההשבה.
ג. בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת ההשבה, אך אינו מוסמך לדון בתביעת המזונות.
ד. בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון באף אחת מהתביעות, והסמכות לדון בשתי התביעות מסורה לבית המשפט לענייני משפחה.
התשובה שקבעה הוועדה הבוחנת: חלופה ג׳.
הסעד המבוקש: פסילת השאלה או לכל הפחות קבלת חלופה ד׳ כתשובה הנכונה.
נימוקי ההשגה
חלופה ג׳, שנקבעה כתשובה הנכונה, מניחה כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעה להשבת הוצאות שנועה מבקשת להגיש לאחר שהצדדים כבר התגרשו, אף שאין בשאלה נתון שלפיו תביעה זו הוגשה או נכרכה בתביעת הגירושין. הנחה זו אינה מתיישבת עם התנאים להקניית סמכות הכריכה לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי״ג–1953.
סעיף 3 לחוק מקנה לבית הדין הרבני סמכות ייחודית בעניינים שנכרכו כדין בתביעת גירושין. מכאן שהקניית סמכות מכוח כריכה מותנית בקיומה של תביעת גירושין ובכריכת העניין בה כדין. הסעיף אינו מקים לבית הדין מקור סמכות כללי המאפשר להגיש לפניו, לאחר שהליך הגירושין הסתיים, תביעות חדשות שלא נכרכו קודם לכן.
אכן, סידור הגט אינו שולל בהכרח את סמכותו של בית הדין להמשיך לדון בעניינים שכבר נכרכו כדין בתביעת הגירושין. ואולם, זה אינו המקרה המתואר בשאלה. בענייננו נקבע במפורש כי נועה וירון כבר התגרשו וכי רק כעת מבקשת נועה להגיש את שתי התביעות. עוד עולה מנוסח השאלה כי מדובר בתביעות חדשות: תביעה להשבת הוצאות שהוציאה נועה עבור הילדים לאחר הגירושין ותביעת מזונות שתוגש בשמם. השאלה אינה מציינת כי אחת מהתביעות נכרכה בהליך הגירושין, נדונה בבית הדין או הוכרעה בו קודם לכן.
גם דוקטרינת הסמכות הנמשכת אינה מקימה לבית הדין סמכות בנסיבות אלה. סמכות נמשכת עשויה לקום כאשר בית הדין כבר דן ופסק לגופו של אותו עניין מכוח סמכותו המקורית, והיא מאפשרת לו לשוב ולעסוק בסוגיה מתמשכת שבה כבר הכריע. היא אינה מאפשרת להגיש לבית הדין, לאחר סיום הליך הגירושין, תביעה חדשה בעניין שלא נדון ולא הוכרע לפניו.
עיקרון זה עולה גם מבג״ץ 473/24, שבו הודגש מבחן ה״דן ופסק״ כתנאי לקיומה של סמכות נמשכת. אין די בכך שבית הדין דן בעבר בתביעת הגירושין או סידר את הגט; נדרש כי הוא דן והכריע לגופו של העניין המסוים שלגביו נטענת הסמכות הנמשכת. נתון כזה אינו מופיע בשאלה.
תיקון מס’ 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים אינו משנה מסקנה זו. התיקון הרחיב, בתקופת הוראת השעה, את סוגי ענייני המזונות שניתן לכרוך בתביעת גירושין, והוא מאפשר לכרוך בה הן מזונות לילדי בני הזוג והן השבה של הוצאות מזונות שהוציא אחד ההורים עבור הילדים. עם זאת, התיקון הרחיב את תוכן הכריכה האפשרית, אך לא ביטל את התנאי שלפיו העניינים צריכים להיכרך בתביעת גירושין, ולא יצר לבית הדין סמכות עצמאית לדון בתביעות חדשות המוגשות לאחר שהליך הגירושין הסתיים.
גם בג״ץ 5988/21, שאליו הפנה הפתרון הרשמי, אינו מקים סמכות כאמור. פסק הדין עסק בהיקף העניינים שניתן לכרוך בתביעת גירושין ובהבחנה שבין תביעת מזונות עצמאית של הילדים לבין תביעת השבה בין ההורים. הוא לא קבע כי ניתן להגיש לבית הדין תביעת השבה חדשה לאחר שהצדדים כבר התגרשו, בהיעדר כריכה קודמת או סמכות נמשכת.
לפיכך, אין בסיס להבחנה שערכה חלופה ג׳ בין תביעת ההשבה לבין תביעת המזונות. לפי נתוני השאלה, שתי התביעות מבוקשות לראשונה לאחר השלמת הגירושין, ואין כל נתון המלמד כי הן נכרכו, נדונו או הוכרעו קודם לכן בבית הדין הרבני. לכן בית הדין אינו מוסמך לדון באף אחת מהן, והחלופה המשקפת תוצאה זו היא חלופה ד׳.
לאור האמור, מתבקשת הוועדה הבוחנת להורות על פסילת השאלה או לכל הפחות לקבל את חלופה ד׳ כתשובה נכונה נוספת.
שאלה מס’ 32 (פרק הדין הדיוני)
מי רשאי לחתום על פסיקתא?
א. השופט שנתן את פסק הדין בלבד.
ב. רשם בית המשפט שבו ניתן פסק הדין בלבד.
ג. השופט שנתן את פסק הדין או רשם בית המשפט שבו ניתן פסק הדין בלבד.
ד. השופט שנתן את פסק הדין או רשם בית המשפט שבו ניתן פסק הדין או המזכיר הראשי של בית המשפט שבו ניתן פסק הדין.

התשובה שקבעה הוועדה הבוחנת: חלופה ג׳.
הסעד המבוקש: פסילת השאלה בשל היעדר חלופה נכונה.
נימוקי ההשגה:
חלופה ג׳, שנקבעה כתשובה הנכונה, קובעת כי רק השופט שנתן את פסק הדין או רשם בית המשפט שבו ניתן פסק הדין רשאים לחתום על פסיקתה. ואולם, קביעה זו אינה משקפת במדויק את הדין, שכן המילה „בלבד” שוללת את האפשרות שפסיקתה תיחתם בידי שופט אחר מזה שנתן את פסק הדין.
תקנה 133(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט–2018, קובעת:
״השופט החותם על הפסיקתה יהיה, ככל האפשר, זה שנתן את ההחלטה נושא הפסיקתה; נתן הרכב שופטים את ההחלטה, יחתום ראש ההרכב על הפסיקתה״.
הביטוי ״ככל האפשר” מלמד כי חתימת השופט שנתן את ההחלטה היא דרך המלך והאפשרות המועדפת, אך אינה תנאי בלעדי. אילו ביקש מתקין התקנות לייחד את סמכות החתימה לשופט שנתן את ההחלטה בלבד, לא היה צורך בסייג זה.
מסקנה זו נקבעה במפורש ברע״א 4584/24 בוטיק שימור מבנים בע״מ נ׳ מ.ע.ג.ן ייעוץ וניהול נכסים בע״מ. בפסקה 15 לפסק הדין הבחין בית המשפט העליון בין פסיקתה משקפת לבין פסיקתה מבהירה. אשר לפסיקתה משקפת נקבע:
״בשל טיבה של פסיקתה זו, היא יכולה להינתן גם על־ידי שופט או רשם אחר מזה שנתן את ההחלטה המקורית, אם כי ההעדפה היא לשופט שישב בדין״.
מכאן שפסיקתה משקפת יכולה להינתן גם בידי שופט אחר מזה שנתן את ההחלטה המקורית. העובדה שקיימת העדפה לשופט שישב בדין אינה הופכת את סמכותו לבלעדית. 
נוסף על כך, סעיף 100 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ״ד–1984, קובע כי רשם רשאי לחתום על פסיקתות של פסקי דין ושל החלטות אחרות של בית המשפט. לפיכך, עצם הכללת הרשם בחלופה ג׳ נכונה, אך אין בכך כדי לרפא את הפגם הנובע מן הרשימה הסגורה שיוצרת המילה ״בלבד”.
יתר החלופות אינן מספקות מענה נכון: חלופה א׳ שוללת הן את סמכות הרשם והן את האפשרות לחתימת שופט אחר; חלופה ב׳ שוללת את סמכות השופט; וחלופה ד׳ כוללת את המזכיר הראשי, שאינו מוסמך לחתום על פסיקתה.
נבחן המכיר את לשון תקנה 133(ד) ואת ההלכה שנקבעה ברע״א 4584/24 נאלץ לפסול גם את חלופה ג׳, משום שהיא מציגה את השופט שנתן את פסק הדין ואת הרשם כבעלי הסמכות הבלעדיים, בניגוד לאפשרות המוכרת בדין לחתימת שופט אחר.
לפיכך, מאחר שאף אחת מהחלופות אינה משקפת במדויק את מלוא הגורמים המוסמכים לחתום על פסיקתה, מתבקשת הוועדה הבוחנת להורות על פסילת השאלה.

פרק הדין המהותי (גרסה 1)

שאלה מס’ 3 (פרק הדין המהותי) 
שרון ומרתה, אזרחיות ירדניות, מפעילות רשת סחר בבני אדם המבריחה נשים לא ישראליות ולא יהודיות דרך מעבר הגבול מישראל לירדן. כחלק מפעולת ההברחה, הפעילו שרון ומרתה מטען חבלה בשטח ירדן, אשר התפוצץ ופגע במבנה השייך ל”קרן היסוד” הנמצא במקום, הרס כבל תקשורת מירדן לישראל, וכן פגע במפעל ירדני הממומן בעקיפין על ידי ממשלת ישראל. 
מה הדין?
א. דיני העונשין של ישראל יחולו על שרון ומרתה בגין כל העבירות.
ב. דיני העונשין של ישראל יחולו על שרון ומרתה בגין עבירת הסחר בבני אדם והפעלת המטען שפגע בכבל התקשורת, אך לא יחולו בגין הפעלת המטען שפגע בקרן היסוד ובמפעל הירדני.
ג. דיני העונשין של ישראל יחולו על שרון ומרתה בגין הפעלת המטען שפגע בכבל התקשורת ובקרן היסוד, אך לא יחולו על עבירת הסחר בבני אדם והמטען שפגע במפעל הירדני.
ד. דיני העונשין של ישראל יחולו על שרון ומרתה בגין עבירת הסחר בבני אדם והפעלת המטען שפגע במפעל הירדני, אך לא יחולו בגין הפעלת המטען שפגע בכבל התקשורת ובקרן היסוד.

התשובה שקבעה הוועדה הבוחנת: חלופה א׳.
הסעד המבוקש: פסילת השאלה בשל היעדר חלופה נכונה.
נימוקי ההשגה:
הוועדה הבוחנת קבעה כי דיני העונשין של ישראל יחולו על שרון ומרתה בגין כל העבירות המתוארות בשאלה. ואולם, בחינת כל אחד מרכיבי האירוע מלמדת כי נתוני השאלה מבססים את תחולת הדין הישראלי על שלושה רכיבים בלבד, ואינם מבססים את תחולתו על הפגיעה במפעל הירדני.
עבירת הסחר בבני אדם מתוארת בשאלה כעבירה שבמסגרתה מוברחות נשים “דרך מעבר הגבול מישראל לירדן”. מאחר שמקצת העבירה בוצעה בשטח ישראל, מדובר ב“עבירת־פנים” כהגדרתה בסעיף 7(א)(1) לחוק העונשין, התשל״ז–1977. מכוח סעיף 12 לחוק, דיני העונשין של ישראל חלים עליה ללא תלות באזרחותן של המבצעות או של הקורבנות.
הדין הישראלי חל גם על הפגיעה בכבל התקשורת המחבר בין ירדן לישראל. סעיף 13(א)(4) לחוק העונשין מחיל את דיני העונשין של ישראל על עבירות חוץ נגד “קשרי התחבורה והתקשורת שלה עם ארצות אחרות”. הרס הכבל המתואר בשאלה הוא פגיעה ישירה בקשרי התקשורת של ישראל עם מדינה אחרת.
כך גם ביחס למבנה השייך לקרן היסוד. סעיף 13(א)(5) מחיל את הדין הישראלי על עבירות חוץ נגד רכושו, זכויותיו או פעילותו התקינה של גוף המנוי בסעיף קטן (ג). סעיף 13(ג)(4) מונה במפורש את “קרן היסוד – המגבית המאוחדת לישראל” ברשימת הגופים המוגנים.
לעומת זאת, נתוני השאלה אינם מבססים מקור נורמטיבי להחלת הדין הישראלי על הפגיעה במפעל הירדני. סעיף 13(א)(4) אמנם חל על עבירות חוץ נגד “רכוש המדינה” או “כלכלתה”, אך בשאלה אין נתון המלמד כי המפעל הוא רכושה של מדינת ישראל. העובדה שהוא “ממומן בעקיפין” בידי ממשלת ישראל אינה מלמדת כשלעצמה על בעלות המדינה בו ואינה הופכת אותו ל“רכוש המדינה”.
גם אין די בנתון בדבר מימון עקיף כדי לקבוע שהפגיעה במפעל היא עבירה נגד “כלכלת המדינה”. בע״פ 8831/08 מדינת ישראל נ׳ אלשחרה נדרש בית המשפט העליון לתחולת סעיף 13(א)(4) על עבירות של פירוק וסחר בכלי רכב גנובים שבוצעו מחוץ לישראל. המדינה טענה כי מדובר בתופעה רחבת היקף הגורמת נזק כלכלי ניכר למשק הישראלי, ולכן יש לראות בעבירות אלה עבירות נגד “כלכלת המדינה”.
בית המשפט דחה עמדה זו וקבע כי לא די בכך שבמבחן התוצאה נגרם נזק לכלכלת המדינה; יש לבחון אם העבירה, לפי טיבה, פועלת נגד כלכלת המדינה. עוד נקבע כי המונח “כלכלת המדינה” מתייחס לפגיעה בערך מוגן המשתייך לתשתית הכלכלית של המדינה, להבדיל מפגיעה ברכושם של פרטים. בית המשפט הדגיש כי בשל המשמעויות מרחיקות הלכת של החלת הדין הישראלי על עבירות חוץ, נדרשת זהירות מיוחדת בהפעלת התחולה המגוננת.
אם עבירות רכוש שיטתיות ורחבות היקף, אשר גרמו נזק ממשי למשק הישראלי, לא נחשבו בעניין אלשחרה לעבירות נגד “כלכלת המדינה”, הרי שלפי אותו רציונל אין די בפגיעה במפעל יחיד בחו״ל, הממומן באופן עקיף בלבד בידי המדינה, כדי להקים תחולה מכוח הרכיבים “כלכלת המדינה” או “רכוש המדינה”.
התוצאה המשפטית העולה מנתוני השאלה היא אפוא תחולה חלקית של הדין הישראלי: על עבירת הסחר בבני אדם, על הפגיעה בכבל התקשורת ועל הפגיעה בקרן היסוד, אך לא על הפגיעה במפעל הירדני הממומן בעקיפין.
מאחר שאף אחת מהחלופות אינה משקפת תוצאה זו, אין בשאלה חלופה נכונה. לפיכך, מתבקשת הוועדה הבוחנת להורות על פסילת השאלה.
שאלה מס’ 8 (פרק הדין המהותי) 
הבית ברחוב ויצמן הוא בית משותף שנבנה בשנת 2010. בעלי הדירות לא ערכו לבניין תקנון מיוחד. בין עמודי הבניין יש מקום חניה פנוי. בשנת 2012 התקבלה החלטה של האסיפה הכללית של בעלי הדירות שבה הוסכם פה אחד ששטח החניה יוצמד לדירה של אלעד והוא יהיה רשאי לרשום את ההצמדה בלשכת רישום המקרקעין. ההחלטה נרשמה בספר ההחלטות של הבניין. ההצמדה לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין.
בשנת 2025 התקיימה אסיפה כללית נוספת של בעלי הדירות בבניין, שאליה הוזמנו כל בעלי הדירות, כדי לדון בהסדרי החניה בבניין. אלעד לא הגיע. באסיפה הוחלט פה אחד להפסיק את הסדר החניה של אלעד וכי מקום החניה ישמש את כל בעלי הדירות על בסיס מקום פנוי. ההחלטה נתלתה על לוח המודעות של הבניין. יצוין כי בעלי הדירות בבניין לא התחלפו מאז הקמתו.
האם נדרש אלעד לכבד את ההחלטה משנת 2025?
א. אלעד נדרש לכבד את ההחלטה משנת 2025, שכן לא רשם את ההצמדה בלשכת רישום המקרקעין בהתאם להחלטה משנת 2012.
ב. אלעד נדרש לכבד את ההחלטה משנת 2025, שכן מלכתחילה ההחלטה משנת 2012 אינה תקפה. הדרך לביצוע הצמדה היא תיקון התקנון.
ג. אלעד לא נדרש לכבד את ההחלטה משנת 2025, שכן ההחלטה משנת 2012 נרשמה בספר ההחלטות ומשכך מתייתר הרישום במרשם המקרקעין.
ד. אלעד לא נדרש לכבד את ההחלטה משנת 2025, שכן לא ניתן לפגוע בזכותו של דייר ללא קבלת הסכמתו. במקרה לעיל אלעד לא נכח באסיפה ולא נתן את הסכמתו.

התשובה שקבעה הוועדה הבוחנת: חלופה ב׳.
הסעד המבוקש: פסילת השאלה בשל העמימות בין המישור הקנייני למישור החוזי ובשל החסר בחומר החקיקה שסופק לנבחנים, ולכל הפחות קבלת חלופה ד׳ כתשובה נכונה נוספת.
נימוקי ההשגה:
חלופה ב׳ מביאה בחשבון את העובדה שהליך ההצמדה הקנייני לא הושלם באמצעות תיקון התקנון ורישום ההצמדה. ואולם, אין בעובדה זו כדי להוביל בהכרח למסקנה כי ההסכמה משנת 2012 משוללת כל תוקף במישור היחסים שבין בעלי הדירות המקוריים.
לפי נתוני השאלה, כל בעלי הדירות הסכימו פה אחד כי החניה תוצמד לדירתו של אלעד וכי הוא יהיה רשאי לרשום את ההצמדה. ההחלטה אף נרשמה בספר ההחלטות. אף שההצמדה הקניינית לא הושלמה, ההסכמה עשויה להקים בין בעלי הדירות התחייבות חוזית לכבד את ההסדר ולשתף פעולה בהשלמתו.
לעניין זה חשיבות מיוחדת לנתון המפורש שלפיו בעלי הדירות בבניין לא התחלפו מאז הקמתו. אין מדובר בבעלי דירות חדשים שלא ידעו על ההסכמה ולא היו צדדים לה, אלא באותם בעלי דירות שקיבלו אותה פה אחד ושביקשו בשנת 2025 לבטלה ללא הסכמתו של אלעד.
בע״א 815/81 כליפא נ׳ שאול, פ״ד לו(3) 78, עסק בית המשפט העליון בתוקפה של הסכמה בין בעלי דירות לשימוש ייחודי ברכוש המשותף. בית המשפט קבע כי בין בעלי הדירות שהסכימו בעצמם לשימוש כאמור עשויה ההסכמה לחייב גם אם לא הושלמו דרישות הרישום הנחוצות להרחבת תוקפה כלפי בעלי דירות עתידיים. פסק הדין אינו הופך הצמדה שלא נרשמה להצמדה קניינית תקפה, אולם ניתן להקיש ממנו כי היעדר השלמת ההליך הקנייני אינו שולל בהכרח את תוקפה האישי־חוזי של הסכמה בין הצדדים המקוריים.
היחסים בין בעלי הדירות ממשיכים אפוא להיות כפופים גם להסכמה שגיבשו ביניהם. בהתאם לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל״ג–1973, עליהם לקיים את התחייבויותיהם בתום לב. הזכות החוזית הנובעת מההסכמה להצמדת החניה ולרישומה עשויה להקים מניעות חוזית כלפי בעלי הדירות שהיו צדדים להסכמה, באופן שאינו מאפשר את ביטולה החד־צדדי ללא הסכמת אלעד.
גם סעיף 12(ב) לתקנון המצוי מחזק מסקנה זו. סעיף זה קובע כי החלטה המשנה את זכויותיו של בעל דירה אינה תקפה לגביו אלא אם הסכים לה. הוראה זו תומכת בפרשנות שלפיה החלטת רוב אינה יכולה, כשלעצמה, לגרוע מזכות שהוקנתה לבעל דירה בהסכמת כלל הבעלים. אלעד לא נכח באסיפה משנת 2025 ולא הסכים לביטול ההסדר, ולכן חלופה ד׳ נותנת ביטוי אפשרי ונכון גם למישור זה.
נוסף על כך, בגוף השאלה צוין במפורש כי בעלי הדירות לא ערכו לבניין תקנון מיוחד. בהתאם לסעיף 64 לחוק המקרקעין, משמעותו של נתון זה היא שעל הבית חל התקנון המצוי שבתוספת לחוק. ואולם, קובץ החקיקה שסופק לנבחנים כלל את סעיפים 62–64 לחוק המקרקעין, אך לא כלל את התוספת ובה סעיף 12(ב) לתקנון המצוי.
לפיכך נדרשו הנבחנים לנתח את השאלה על יסוד מערכת נורמטיבית חלקית: ההוראות העוסקות בדרך הקניינית לביצוע הצמדה נכללו בחומר שסופק להם, ואילו ההוראה הנוגעת במישרין לתוקפה של החלטת אסיפה המשנה את זכויותיו של בעל דירה ללא הסכמתו לא נכללה בו. חסר זה העמיק את העמימות בין המישור הקנייני לבין המישור החוזי והקשה על בחירה חד־משמעית בין חלופה ב׳ לחלופה ד׳.
חלופה ב׳ משקפת את העובדה שלא הושלמה הצמדה קניינית, אך מתעלמת מן האפשרות שההסכמה משנת 2012 נותרה מחייבת במישור החוזי. חלופה ד׳ נותנת ביטוי למישור זה ולפיכך היא למצער חלופה אפשרית נוספת.
לאור האמור, מתבקשת הוועדה הבוחנת להורות על פסילת השאלה בשל העמימות בין המישור הקנייני למישור החוזי ובשל החסר בחומר החקיקה שסופק לנבחנים. ולחלופין, לכל הפחות, לקבל את חלופה ד׳ כתשובה נכונה נוספת.
שאלה מס’ 31 (פרק הדין המהותי)
ראובן, שמעון, לוי וגד חברים בארגון פשע. ראובן, שמעון ולוי החליטו לבצע יחד שוד של מלטשת יהלומים. הם ביקשו מגד, בלי לשתפו בתוכנית, להסיע אותם למקום מסוים ולהמתין להם בו עד חזרתם לרכב, ואז להסיעם ליעד שהגדירו מראש. בעת ביצוע השוד נשאר לוי לשמור על הכניסה למלטשה במטרה להזהיר את ראובן ושמעון אם מגיע מישהו ואף לעכבו אם יידרש. ואכן, בעוד ראובן ושמעון נאבקים עם הכספת במפעל הגיע למקום עובר אורח חשדן. לוי, שחשש מחשיפת החוליה, חבט בראשו של עובר האורח ונטרל אותו תוך כדי גרימת חבלה חמורה. השודדים נמלטו עם השלל ונתפסו אחרי חודשיים. 
מה הדין?
א. נוסף על עבירת השוד, יואשמו ראובן, שמעון ולוי בתקיפה בכוונה של עובר האורח. גד יואשם בסיוע לשוד ולתקיפה.
ב. כל הארבעה יואשמו בשוד המלטשה ובתקיפה בכוונה של עובר האורח.
ג. ראובן ושמעון יואשמו בשוד המלטשה בלבד. לוי יואשם בסיוע לשוד ובתקיפה בכוונה של עובר האורח. גד יואשם בסיוע לשוד בלבד.
ד. ראובן, שמעון ולוי יואשמו בשוד המלטשה. לוי יואשם בתקיפה בכוונה של עובר האורח, ואילו ראובן ושמעון יישאו באחריות לתקיפה באדישות בלבד. גד יואשם בסיוע לשוד בלבד.

התשובה שקבעה הוועדה הבוחנת: חלופה ד׳.
הסעד המבוקש: פסילת השאלה בשל היעדר תשתית עובדתית המאפשרת לקבוע כי גד היה מודע לעבירת השוד וביקש לסייע לה, ובהיעדר חלופה שאינה מייחסת לו אחריות פלילית.
נימוקי ההשגה:
הוועדה הבוחנת קבעה כי גד יישא באחריות לסיוע לשוד מכוח סעיף 31 לחוק העונשין, התשל״ז–1977. ואולם, פתרון זה נשען על הנחה עובדתית שאינה מבוססת בנתוני השאלה: שגד היה מודע לתוכנית השוד וביקש לסייע לביצועה.
עבירת הסיוע דורשת לצד מעשה מסייע גם יסוד נפשי מתאים. בע״פ 11131/02 יוסופוב נ׳ מדינת ישראל ובע״פ 4800/11 מגיס נ׳ מדינת ישראל נקבע כי היסוד הנפשי של המסייע כולל מודעות לכך שהתנהגותו תורמת לביצוע העבירה העיקרית; מודעות לכך שהמבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע עבירה בעלת “ייעוד מוחשי”; ומטרה לסייע להגשמתה. דרישת המטרה עשויה להתקיים גם באמצעות מודעות לכך שהמעשה יתרום לביצוע העבירה ברמה של ודאות קרובה, בהתאם להלכת הצפיות.
אין הכרח שהמסייע יהיה מודע לכל פרט מפרטיה של העבירה. עם זאת, אין די בידיעה כללית או תיאורטית כי המבצעים עשויים לבצע פעילות עבריינית כלשהי, או בכך שהם נכונים באופן עקרוני לבצע עבירות. מודעותו של המסייע צריכה להתייחס לעבירה בעלת יעד מוחשי.
נתוני השאלה אינם מאפשרים לקבוע באופן חד־משמעי כי יסודות אלה התקיימו אצל גד. נכתב במפורש כי ראובן, שמעון ולוי ביקשו ממנו להסיעם “בלי לשתפו בתוכנית”. עוד נכתב כי הוא התבקש להסיעם ל“מקום מסוים”. לא נכתב כי נמסר לו שהיעד הוא מלטשת יהלומים, כי הוגדרה בפניו מטרה עבריינית לנסיעה או כי ידע על הכוונה לבצע שוד.
השאלה גם אינה כוללת נתון המלמד כי גד שמע שיחה מחשידה, ראה כלי נשק או חשד בפועל בכוונותיהם של האחרים. חברותו עמם בארגון פשע היא נתון רקע כללי, אך אין בה כשלעצמה כדי להוכיח חשד סובייקטיבי קונקרטי ביחס לשוד המסוים או להקים באופן אוטומטי עצימת עיניים לפי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין.
לפיכך, לא ניתן לקבוע על יסוד נתוני השאלה כי גד היה מודע לעבירה בעלת ייעוד מוחשי או כי התקיימה אצלו מטרה לסייע לה. למצער, הנתונים תומכים בכך שלא התקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הסיוע.
לחסר זה השפעה על כל ארבע החלופות: חלופה א׳ מייחסת לגד סיוע לשוד ולתקיפה; חלופה ב׳ מייחסת לו אחריות ישירה לשוד ולתקיפה; וחלופות ג׳ ו־ד׳ מייחסות לו סיוע לשוד. אין בשאלה חלופה המשקפת את האפשרות שלא התקיים אצל גד היסוד הנפשי הנדרש.
לעניין זה, לא ניתן לטעון כי המילים “בלי לשתפו בתוכנית” משמען שגד אומנם לא שותף בפרטיה המבצעיים של התוכנית, אך ידע בהכרח על עצם הכוונה לבצע שוד. מאחר שכל החלופות מייחסות לגד אחריות פלילית, היה על נתוני השאלה לציין באופן ברור שגד ידע על הכוונה לבצע את העבירה ומכאן לאפשר לנבחן לקבוע כי התקיימו אצלו מודעות לעבירה בעלת ייעוד מוחשי ומטרה לסייע לה, או למצער חשד סובייקטיבי בפועל והימנעות מבירורו.
עמימות נוספת עולה מתפקידו של לוי. לפי השאלה, לוי נשאר בכניסה למלטשה כדי להזהיר את ראובן ושמעון ואף “לעכב” אדם שיגיע למקום, אם יידרש. נתון זה עשוי לעורר שאלה אם השימוש בכוח נכלל בתוכנית המקורית של המבצעים בצוותא, או שמא התקיפה הייתה “עבירה שונה או נוספת” כמשמעה בסעיף 34א לחוק העונשין. גם בהיבט זה נתוני השאלה אינם מובילים בהכרח לפתרון יחיד.
מאחר שכל החלופות מייחסות לגד אחריות פלילית, בעוד שנתוני השאלה מאפשרים גם את המסקנה שלא הוכח אצלו היסוד הנפשי הנדרש, אין חלופה המשקפת אפשרות משפטית זו ולא ניתן לבחור בתשובה נכונה יחידה.
לפיכך, מתבקשת הוועדה הבוחנת להורות על פסילת השאלה.
שאלה מס’ 33 (פרק הדין המהותי) 
בעבירות המסווגות כעבירות אחריות קפידה, מה על התביעה להוכיח ומה על נאשם הטוען לחפותו?
א. על התביעה להוכיח מעבר לספק סביר את היסוד העובדתי של העבירה בלבד. לאחר שהיסוד העובדתי הוכח, על הנאשם להוכיח ברמת מאזן ההסתברויות שנקט את כל האמצעים הסבירים למנוע את העבירה ופעל ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות.
ב. על התביעה להוכיח מעבר לספק סביר הן את היסוד העובדתי של העבירה והן שהנאשם לא נקט אמצעים סבירים כדי למנוע אותה. הנאשם נדרש רק להציג גרסה אפשרית אחת הסותרת את מסקנת התביעה כדי לעורר ספק סביר ולהביא לזיכויו.
ג. על התביעה להוכיח מעבר לספק סביר את היסוד העובדתי של העבירה בלבד. לאחר שהיסוד העובדתי הוכח, על הנאשם ליצור ספק סביר בנוגע לאפשרות שלא נקט את כל האמצעים הסבירים למנוע את העבירה ושפעל במחשבה פלילית או ברשלנות.
ד. על התביעה מוטל רק נטל ראשוני להראות כי נגרמה תוצאה אסורה כלשהי, ואילו הנאשם נושא בנטל המלא – מעבר לספק סביר – להוכיח גם את היעדר המחשבה הפלילית וגם את נקיטת האמצעים הסבירים.

התשובה שקבעה הוועדה הבוחנת: חלופה א׳.
הסעד המבוקש: פסילת השאלה בשל היעדר חלופה נכונה.
נימוקי ההשגה:
חלופה א׳, שנקבעה כתשובה הנכונה, אינה משקפת את ההגנה הקבועה בדין לנאשם בעבירת אחריות קפידה. לפי החלופה, לאחר הוכחת היסוד העובדתי על הנאשם להוכיח כי נקט את “כל האמצעים הסבירים” למניעת העבירה. לעומת זאת, סעיף 22(ב) לחוק העונשין, התשל״ז–1977, קובע:
“לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור – עליו הראיה.”
לשון החוק אינה נוקטת את המונח “אמצעים סבירים”, אלא מחייבת את הנאשם להוכיח כי עשה “כל שניתן” למניעת העבירה. אין מדובר בהבדל ניסוחי בלבד, אלא בשני סטנדרטים נורמטיביים שונים.
הבחנה זו נקבעה במפורש בע״פ 4783/09 שולשטיין נ׳ רשות ההגבלים העסקיים. בפסקה 31 לפסק דינה של השופטת ע׳ ארבל נקבע:
“סעיף 22(ב) לחוק העונשין מציב רמת זהירות גבוהה יותר, בדברו על ‘עשה כל שניתן למנוע את העבירה’, בעוד שנוסח ההגנה בסעיף 48 לחוק ההגבלים קרוב מבחינת הטרמינולוגיה שלו לעולם הרשלנות, בדרשו הוכחת נקיטתם של ‘כל אמצעים סבירים’.”
מכאן שבית המשפט העליון הבחין באופן מפורש בין הסטנדרט המחמיר הקבוע בסעיף 22(ב) לבין הסטנדרט של נקיטת אמצעים סבירים. חלופה א׳ מאמצת דווקא את הסטנדרט האחרון, אף שהשאלה עוסקת בדין הכללי החל על עבירות אחריות קפידה.
:אין בהפניית הפתרון הרשמי לרע״פ 6377/18 מ.מ.מ. מפעלי מטמנות מאוחדים (1998) בע״מ נ׳ מדינת ישראל כדי לשנות מכך. פסק הדין עסק בהסדר חקיקתי מיוחד הנוקט במפורש בלשון “אמצעים סבירים”, ולכן אין בו כדי להחליף את התנאים שקבע המחוקק בסעיף 22(ב) לחוק העונשין.
אי לכך חלק מהנבחנים המכירים את לשון החוק ואת ההבחנה שנקבעה בעניין שולשטיין פסלו את חלופה א׳, משום שהיא אינה משקפת במדויק את רמת הזהירות הנדרשת בדין. ויתר החלופות אינן מציגות את השילוב הנכון של נטלי ההוכחה ושל דרישת “עשה כל שניתן”.
לפיכך, בהיעדר חלופה המשקפת נכונה את ההגנה הקבועה בסעיף 22(ב) לחוק העונשין, מתבקשת הוועדה הבוחנת להורות על פסילת השאלה.
שאלה מס’ 39 (פרק הדין המהותי)
בעל שליטה, שאינו נושא משרה בחברה, היה מעורב באופן מהותי בהחלטה שפגעה בחברה תוך כדי קידום אינטרס אישי של צד קשור. 
מה הדין?
א. בעל שליטה אינו אחראי כל עוד אינו חבר דירקטוריון.
ב. בעל שליטה, שאינו נושא משרה, אינו כפוף לחובת אמונים.
ג. ניתן להטיל אחריות גם על בעל שליטה המעורב בהפרה.
ד. אחריות בעל שליטה חלה רק בחברה ציבורית.

התשובה שקבעה הוועדה הבוחנת: חלופה ג׳.
הסעד המבוקש: קבלת חלופה ב׳ כתשובה נכונה נוספת לצד חלופה ג׳; ולחלופין, פסילת השאלה בשל קיומן של שתי חלופות נכונות.
נימוקי ההשגה:
הוועדה הבוחנת קבעה כי החלופה הנכונה היא חלופה ג׳, לפיה ניתן להטיל אחריות על בעל שליטה המעורב בהפרה. מבלי לגרוע מנכונותה של חלופה זו במישור החבות האזרחית, ניתוח הוראות חוק החברות וההלכה הפסוקה מלמד כי גם חלופה ב׳ נכונה לפי לשונה בנסיבות השאלה.
חלופות ב׳ ו־ג׳ עוסקות בשני מישורים משפטיים נפרדים שאינם סותרים זה את זה: חלופה ב׳ עוסקת בחובה הישירה החלה על בעל השליטה, ואילו חלופה ג׳ עוסקת באפשרות להטיל עליו אחריות בשל מעורבותו בהפרת חובתו של אחר.
חוק החברות, התשנ״ט–1999, מבחין במפורש בין חובת האמונים המוטלת על נושא משרה לבין חובת ההגינות המוטלת על בעל שליטה. סעיף 254(א) לחוק קובע:
״נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה…״
לעומת זאת, סעיף 193(א)(1) לחוק מטיל על בעל השליטה חובה עצמאית ומובחנת:
״על המפורטים להלן מוטלת החובה לפעול בהגינות כלפי החברה: (1) בעל השליטה בחברה…״
בית המשפט העליון עמד על הבחנה זו בע״א 7735/14 ורדניקוב נ׳ אלוביץ׳. בפסקאות 52 ו־59 לפסק דינו של השופט י׳ עמית נקבע כי חובת ההגינות החלה על בעל שליטה אינה זהה לחובת האמונים החלה על נושאי משרה, אלא ממוקמת בתווך שבין חובת האמונים לבין חובת תום הלב:
״שלא כחברותיה חובת הזהירות וחובת האמונים, חובת ההגינות אינה חלה על נושאי המשרה בחברה אלא על בעל השליטה… הגישה המקובלת בפסיקה, התופשת את חובת ההגינות כמצויה בתווך בין חובת האמונים לחובת תום הלב – הגיונה עמה, ואיני רואה לסטות ממנה… ישנם נימוקים כבדי משקל מדוע אין להשוות את מעמדה של חובת ההגינות החלה על בעל שליטה, לזו של חובת האמונים החלה על נושאי משרה.״
נוסח השאלה קובע במפורש כי בעל השליטה אינו נושא משרה בחברה. לפיכך, חובת האמונים הקבועה בסעיף 254 אינה חלה עליו במישרין מכוח מעמדו כבעל שליטה. החובה הישירה החלה עליו היא חובת ההגינות לפי סעיף 193. מכאן שחלופה ב׳, שלפיה בעל שליטה שאינו נושא משרה אינו כפוף לחובת אמונים, היא קביעה נכונה לפי לשונה בנסיבות השאלה.
אין באפשרות להטיל אחריות על בעל השליטה כדי לשלול מסקנה זו. ע״א 1137/23 דרעי נ׳ קרן קיימת לישראל, שאליו הפנה הפתרון הרשמי, עסק באחריותו של צד שלישי שהיה מעורב באופן פעיל בהפרת חובת האמונים של דירקטור. בפסק הדין הוכרה האפשרות להטיל אחריות בשל מעורבות פעילה ומכוונת בהפרת חובתו של אחר, אף כאשר אותו גורם אינו כפוף בעצמו לחובת האמונים שהופרה.
לפיכך, שתי החלופות עשויות להיות נכונות בעת ובעונה אחת: חלופה ב׳ עוסקת בהיעדר כפיפות ישירה של בעל השליטה לחובת האמונים המוטלת על נושא משרה; ואילו חלופה ג׳ עוסקת באפשרות להטיל עליו אחריות בשל מעורבותו בהפרה. האפשרות להטיל אחריות כאמור אינה הופכת את בעל השליטה לכפוף בעצמו לחובת האמונים ואינה שוללת את נכונותה של חלופה ב׳.
העמדת חלופות ב׳ ו־ג׳ זו לצד זו, ללא הבחנה בין מישור החובה הישירה לבין מישור האחריות בשל מעורבות בהפרה, יצרה שתי חלופות נכונות ומנעה מהנבחנים את האפשרות לבחור בתשובה נכונה יחידה.:
לאור האמור, מתבקשת הוועדה הבוחנת לקבל את חלופה ב׳ כתשובה נכונה נוספת לצד חלופה ג׳; ולחלופין, להורות על פסילת השאלה.

היוש,