השגות המאמנת על שאלות הרב ברירה – מועד דצמבר 25

בהצלחה מכל ה-❤️. מאחלים לכם לסיים את המועד הזה כעוברים!

הפרק הדיוני – שאלה מס׳ 21 (גרסה 1) הוועדה הבוחנת בחרה בחלופה ב כתשובה נכונה בהתבסס על תקנות 46 ו־47 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט–2018. תקנות סדר הדין האזרחי אומנם מגלות גמישות רבה באפשרות להגיש בקשה לתיקון כתבי טענות, ואף נוקטות בתקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי את הצירוף “בכל עת”, אשר מאפשר לכאורה להגיש תמיד ובכל מקרה בקשות תיקון מסיבות שונות. עם זאת, ככל שהבקשה מוגשת בשלב מאוחר יותר, כך הסיכוי לקבלתה הולך ופוחת. לכך נוספים עקרונות נוספים שמשפיעים על הגשת הבקשה, לרבות תום לב, שיהוי וניצול לרעה של ההליך (אם, למשל, בקשת התיקון מוגשת לאחר שנקבעו קביעות עובדתיות/משפטיות באשר למקרה). כך, למשל, ברע”א 79/13 הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ פלונית (2013) הדגיש בית המשפט העליון שמדובר ב”עניין המסור לשיקול דעת רחב של הערכאה הדיונית” ודחה רשות ערעור על דחיית בקשה לתיקון כתב טענות, בשל העובדה שהמבקשת לא נימקה מדוע יש להידרש לתיקון בשלב שבו נמצא בירור ההליך; בבג”ץ 2349/20 שוורץ נ’ בית הדין הארצי לעבודה (2020), דחה בית המשפט העליון (ביושבו כבג”ץ) עתירה נגד בית הדין הארצי לעבודה, אשר מצידו דחה את בקשת העותרת לתקן את כתב תביעתה, חרף הטענה שיש בתיקון כדי להוסיף פרטים הכרחיים לניהול ההליך. וישנן דוגמאות אחרות רבות ונוספות. אף מועדי הגשת כתב הטענות המתוקן מסורים לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט. אומנם תקנות 46 ו־47 נוקבות במועד מסוים, אך לפי תקנה 176(א) לתקנות סדר הדין האזרחי – “בית המשפט רשאי לתת בכל עת הוראות לכל עניין שבסדרי הדין”, ובכלל זה גם לחרוג, בהחמרה או בהקלה, עם המועדים האמורים. ככלל, בשאלות המופיעות בפרק הדיוני בבחינת ההסמכה, ובפרט במבנה נתון של שאלה וארבע חלופות אפשריות, יש לעסוק אך ורק בשאלות שמובילות לתשובה אחת חד־משמעית שאינה פותחת פתח לשיקול דעת ולבחינה נסיבתית התלויה בשיקול דעתו של בית המשפט. נדמה כי השאלה הזו אינה עומדת בתנאי זה. כאמור, תיקון כתבי טענות הוא עניין המסור לשיקול דעת רחב של הערכאה הדיונית, ובהיעדר אפשרות להכריע בשאלת מועד הגשת הבקשה (למעט ההתייחסות הלקונית שלפיה מדובר במועד “לאחר הגשת התביעה”), הנסיבות המסוימות שמצדיקות או שוללות בקשה כזו ועוד, אין אפשרות להכריע באופן חד־משמעי בשאלה. על כן מתבקשת הוועדה הבוחנת לפסול את השאלה.

הפרק הדיוני – שאלה מס׳ 24 (גרסה 1) הוועדה הבוחנת בחרה בחלופה א כתשובה נכונה בהתבסס על תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט–2018 ועל רע”א 2339/92 עמידר החברה הישראלית לשיכון עולים בישראל בע”מ נ’ חי (1992). נדמה כי האסמכתאות שבחרה הוועדה לבסס עליהן את התשובה, דווקא הולכות לכיוונה של חלופה אחרת מזו שסומנה כנכונה. כפי שקבע בית המשפט עליון בעניין עמידר, אשר משמש כאמור אסמכתה לעמדתה של הוועדה בשאלה הזו, “אין כל טעם או היגיון להטיל בעטיו חיובי סמכות על מי שזר להסכם”. בהינתן ששניים מהנתבעים אינם צדדים להסכם שבו תניית השיפוט, הרי שקביעה שמתעדפת באופן חד־משמעי ומוחלט את התניה, כפי שעולה מחלופה א, עומדת בניגוד מוחלט לקביעתו של בית המשפט העליון. קביעה זו – שלא מותירה כל שיקול דעת ולפיה “לא קיימת לבית המשפט בבאר שבע סמכות…” וכן כי “תניית השיפוט הבלעדית בין הצדדים גוברת על כללי הסמכות המקומית…” – סותרת את שקבע בית המשפט העליון. אומנם, בית המשפט העליון קבע, בהקשרה של תניית שיפוט זר (שמעמדה רם יותר מתניה שעוסקת בסמכות מקומית), שניתן להחיל תניית שיפוט על צדדים זרים – “תניית שיפוט זר עשויה לחול גם ביחס לצדדים שלישיים שאינם צד להסכם…” (רע”א 6493/21 לגזיאל נ’ אר אס דיזיין בע”מ (2022)) – אך זו אפשרות שבשיקול דעת, ובכל מקרה לא מונעת מהצדדים הזרים לבקש לנהל את התביעה האמורה בבית המשפט המוסמך, גם ללא קשר לתניית השיפוט (רע”א 1091/24 יובל נ’ ויגודצקי (2024)). מכיוון שמדובר בעניין המסור לשיקול דעת, ובהינתן בנסיבות השאלה שחלק מהנתבעים אינם צד להסכם שבו נקבעה תניית השיפוט, נדמה כי חלופה ד, אשר מציגה אפשרות מרוככת יותר, אשר מאפשרת להגיש את התביעה מלכתחילה לבאר שבע, אך פותחת פתח להעבירה לתל אביב לפי התניה, גם ביחס לשאר הנתבעים, נכונה אף יותר. נוסף על כך, גם אם ייקבע משפטית כי במקרה המתואר יש לפצל את התביעות כך שתביעה אחת תוגש לבית המשפט המוסמך לפי תניית השיפוט והאחרות לפי כללי הסמכות המקומית, בסמכותו של בית המשפט העליון (נשיאו או שופט אחר שהסמיכו לכך) לאחד את התביעות לכדי תיק מאוחד (תקנה 40(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי); אפשרות שתואמת את הסיפה של חלופה ד, ולכן מחזקת את היותה תשובה נכונה. על כן מתבקשת הוועדה הבוחנת לקבל גם את חלופה ד כתשובה נכונה.

הפרק הדיוני – שאלה מס׳ 38 (גרסה 1) הוועדה הבוחנת בחרה בחלופה ג כתשובה נכונה בהתבסס על סעיף 36 לחוק־יסוד: הכנסת. חלופה זו, חרף אי־דיוקה הלשוני (“יום הבחירות לכנסת” לעומת “יום הבחירה”, אשר קבוע בחוק־היסוד), אכן תואמת לכלל הבסיסי במקרה הזה, אשר מעוגן, כפי שטוענת הוועדה, בסעיף 36 לחוק־יסוד: הכנסת. עם זאת, לכלל הבסיסי יש חריגים שלפיהם בסמכותה של הכנסת להאריך את כהונתה בנסיבות חריגות (סעיף 9א(א) לחוק־יסוד: הכנסת) או להקדים את מועד הבחירות (סעיף 9א(ב) לחוק־יסוד: הכנסת). השאלה הנתונה ותשובותיה מנוסחות באופן חד־משמעי ולא מותירות, לכאורה, שום אפשרות אחרת לשינוי מועד כהונתה של הכנסת שמכהנת לאחר שקודמתה התפזרה. על כן מתבקשת הוועדה הבוחנת לפסול את השאלה.

הפרק המהותי – שאלה מס׳ 5 (גרסה 1) הוועדה הבוחנת בחרה בחלופה א כתשובה נכונה בהתבסס על סעיף 10 לחוק העונשין. עם זאת, כדי להבין את המסגרת המשפטית המלאה שחלה על השאלה, אין להסתפק רק בקבוע בחוק העונשין אלא גם בחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ”ז–1996, שהוא המסגרת המשפטית המאפשרת לאסיר שהורשע בחו”ל לרצות את עונשו בישראל, והוא זה שקובע את המנגנון להתאמת העונש הזר למערכת המשפט הישראלית, לרבות דרישת ההסכם בין מדינת ישראל למדינה שבה הורשע האסיר בדבר העברתו. חוק זה לא מופיע ברשימת החיקוקים המחייבת לפרק המהותי בבחינה, כפי שפורסמה סמוך למועד קיומה, ואף לא הופיע בפועל ברשימת החיקוקים שצורפה לבחינה. בהינתן שאחת ממטרות הפרק המהותי היא לנתח חקיקה מצורפת, אין לשאול בפרק הזה שאלות אשר מחייבות שליטה והתמודדות עם חקיקה אחרת ושונה מהחקיקה שצורפה. על כן מתבקשת הוועדה הבוחנת לפסול את השאלה.

הפרק המהותי – שאלה מס׳ 9 (גרסה 1) הוועדה הבוחנת בחרה בחלופה ב כתשובה נכונה בהתבסס על סעיף 40ט לחוק העונשין. קביעת מתחם הענישה והחלוקה בין נסיבות שקשורות בביצוע העבירה ובין נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה הן משימות מורכבות, מצריכות שיקול דעת ובעיקר נתונות לגבולות גזרה שאינם חד־משמעיים. כך, למשל, ניתן לתהות אם מצבו העסקי הקשה של יותם נכנס בגדר “יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה…” או שמא “הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה” (שתיהן נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, סעיף 40 ט לחוק העונשין, אשר בהן בית המשפט נדרש להתחשב בקביעת מתחם הענישה); ואולי בכלל מדובר ב”פגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם” או ב”נזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה ומהרשעתו” (אשר נחשבות לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, סעיף 40 לחוק, שבהן בית המשפט רשאי להתחשב בקביעת העונש בתוך המתחם); ואולי אפשר לקבוע שחלק מהעובדות הנתונות הן בכלל “נסיבות נוספות” (סעיף 40יב לחוק העונשין), שלפיהן יש לבית המשפט שיקול דעת “לשקול נסיבות נוספות הקשורות בביצוע העבירה… [ו]שאינן קשורות בביצוע העבירה”. המסקנה העולה מהאמור היא שלא ניתן להכריע באופן ודאי וחד־משמעי באשר לכל נסיבה ונסיבה שמא מדובר ברכיב שמאפשר להתחשב בו ובאיזה שלב של קביעת המתחם והעונש. מדובר ברכיב פרשני שנתון לשיקול דעת נרחב של בית המשפט. על כן מתבקשת הוועדה הבוחנת לפסול את השאלה.

הפרק המהותי – שאלה מס׳ 21 (גרסה 1) הוועדה הבוחנת בחרה בחלופה ב כתשובה נכונה, בהתבסס על סעיפים 10 ו־11 לחוק הירושה, התשע”ה–1965. השאלה מצריכה חישוב ובחינה מתמטית של מכפלות שספק אם מקומן בבחינת לשכת עורכי הדין, אך בהינתן שהוועדה סבורה שכן, הרי שבנקל יכול נבחן להתבלבל בתוצאת החישוב אשר יכולה להוביל אותו לבחירה בחלופה שונה שלא בשל חוסר ידע והבנה משפטיים. בשל כך, ייתכן שנכון לפסול את השאלה. לחלופין, אם החישוב הוא חלק מהידע הנדרש, הרי שלפי העובדות הנתונות, שירה היא כבר בעלים של מחצית (1/2) מהדירה, ונוסף על המחצית, לפי סעיפים 10 ו־11 לחוק הירושה, עם מותו של דוד ללא צוואה, היא זכאית לקבל מחצית ממחציתו (1/4) מהווילה; וארבעת הילדים זכאים להתחלק בחלקים שווים במחצית השנייה של חלקו (1/4 לחלק לארבעתם), כלומר כל אחד זכאי לקבל 1/16 מהווילה. מכיוון ששירה ערכה צוואה שבה קבעה כי לאחר מותה רק שלושת ילדיה – מלבד שלמה – יקבלו את חלקה במחצית הווילה, הרי שהוועדה בחרה בחלופה ב שמותירה את שלמה עם 1/16. עם זאת, בשל מורכבות החישוב, אפשר להניח שמקריאת השאלה והעובדות הנתונות, עם מותו של דוד יורשת שירה מחצית מהרכוש באופן מלא, כפי שקובע חוק הירושה, ולכן לאחר מותו היא מחזיקה במחצית (1/2) מהווילה ואילו ארבעת ילדיה יחלקו במחצית השנייה. בחישוב כזה, ובהינתן ששלמה לא זכאי לחלק נוסף בשל צוואתה, הרי ששלמה זכאי לחלק שקיבל עם מותו של אביו – 1/8 (חלופה ג). על כן מתבקשת הוועדה הבוחנת לפסול את השאלה או לחלופין לקבל גם את חלופה ג כתשובה נכונה.

הפרק המהותי – שאלה מס׳ 32 (גרסה 1) הוועדה הבוחנת בחרה בחלופה ג כחלופה נכונה בהתבסס על סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה), התשל”א–1970 ועל רע”א 7637/22 לה ריין יזמות ואירועים בע”מ נ’ אייסוניק קיד מערכות בע”מ (2022). ראשית, נדמה כי פסק הדין שהוועדה בחרה להסתמך עליו אינו קשור למקרה הנתון בשאלה. פסק הדין עוסק בהפסקת דמי שכירות שנבעה מחוסר האפשרות להשתמש במבנה בשל החלטת המדינה לאסור שימוש כזה בשל מגפת הקורונה. השאלה עוסקת בחוסר אפשרות להשתמש במבנה בשל העבודה שהוא אינו קיים יותר ונהרס עד היסוד. מדובר במקרים שונים וסיבות שונות; ייתכן, כפי שיוסבר להלן, שהפער הזה הוא בדיוק הבעיה הקיימת בפירוט העובדתי החסר שבשאלה. שנית, אומנם ניתן לבסס את חלופה ג, שבה בחרה כאמור הוועדה הבוחנת, על סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), שעוסק במצב של “אונס או סיכול החוזה”, אך כדי לעשות זאת באופן מלא נדרש לפנות גם לחוק השכירות והשאילה, התשל”א–1971 (שאינה מופיע כאסמכתה לחלופה הנכונה שבה בחרה הוועדה), וכך ניתן עקרונית להגיע לאפשרות מצידו של יוסי להגיש תביעה לפינוי המושכר. עם זאת, אין בעובדות השאלה דבר המלמד על הסיבה שבגינה פרצה השריפה. האם מדובר בשריפה שנגרמה בשל כוח עליון? האם השריפה פרצה בשל רשלנות של השוכרים? שמא מדובר במעשה אחר של מי מהצדדים שיכול היה להוביל לכך? כל אחת מהעובדות החלופיות האלה יכולה להוביל למסקנה שונה בדבר האפשרויות המשפטיות העומדות בפני יוסי, ובעיקר בשל התנאי הקבוע בסעיף 18 שלפיו בעת כריתת החוזה, וביחס לנסיבות שגרמו לשריפה, המפר “לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען”. על כן, בשל הפירוט העובדתי החסר שמשפיע מהותית על האפשרויות המשפטיות, יש לפסול את השאלה. לחלופין, ייתכן שניתן להתגבר על הפירוט החסר בקבלתה של חלופה נוספת חלף פסילת השאלה, והיא האפשרות מצידו של יוסי לתבוע תביעת פיצויים. אם השריפה נגרמה בשל רשלנות החברה השוכרת או בשל הפרת חובות אחרות שמוטלות עליה (כמו חובת שמירה ופיקוח), הרי שליוסי עומדת גם האפשרות לתבוע ממנה פיצויים. במקרה כזה, גם חלופה ב נכונה. על כן מתבקשת הוועדה הבוחנת לפסול את השאלה או לחלופין לקבל גם את חלופה ב כתשובה נכונה.

הפרק המהותי – שאלה מס׳ 35 (גרסה 1) הוועדה הבוחנת בחרה בחלופה ג כתשובה הנכונה בהתבסס על סעיף 89 לפקודת הנזיקין. עובדות השאלה מלמדות על שני תרחישים אפשריים. לפי התרחיש הראשון, גילוי הנזק בשלב מאוחר חוסה תחת סעיף 89 לפקודת הנזיקין, כפי שסברה הוועדה הבוחנת, שאז קיים מחסום של עשר שנים להגשת התביעה ממועד ביצוע המעשה או המחדל, כלומר ניתן להגיש את התביעה עד 1.11.2031 (חלופה ג). אלא שניתן להניח מהעובדות גם את תחולתם של סעיפים 1, 5 ו־8 לחוק ההתיישנות, התשי”ח–1958, ובפרט לבחון את שאלת ידיעתה של התובעת על העובדות המהוות את עילת התובענה. שמא העובדה ששהתה בחו”ל ארבע שנים רצופות, בלי לבדוק את עבודת החשמלאי או את מצב ביתה ומכשירי החשמל שלה, נחשבת לסבירה? מהו המועד שבו נולדה עילה התביעה בנסיבות כאלה? מכיוון שמדובר בעניין שמסור לשיקול דעתו של בית המשפט והעובדות הנתונות אינן יכולות להכריע בשאלות אלה, לרבות בשאלת המועד המסוים שבו אירע הנזק (להבדיל ממועד ביצוע העוולה), הרי שיש לפסול את השאלה. לחלופין, בחינת החלופות בהינתן שפעולותיה של התובעת אינן סבירות, מובילה למסקנה שניתן למנות את תקופת ההתיישנות מהיום שבו נולדה עילת התובענה וממנה למנות שבע שנים. ספירה זו מובילה למסקנה כי התביעה תתיישן ב־1.11.2028 (חלופה ב). על כן מתבקשת הוועדה הבוחנת לפסול את השאלה או לחלופין לקבל גם את חלופה ב כתשובה נכונה.